ימי זכרון, צפירות ועיסוק במוות...

"נרמול" המות

האם באמת עדיף להימנע מלחשוף את הילדים והילדות שלנו למהות ימי הזכרון? 

האם כדאי להמנע מלתת לילדים ולילדות שלנו לחוות את העצב והכאב שאנו חווים?

האם חשיפה לרגשות כאלה תפגע בתמימות או ביכולת שלהם להשאר טהורים? 

האם מוות הוא דבר שכדאי להמנע כלל מלהציג אותו בגיל הרך? 

כולנו רוצים לשמור, להגן ולהעניק לילדינו חיים מלאים באושר ובשמחה הרי אם היינו יכולים היינו לוקחים מהם את כל הכאב שקיים בעולם אלינו, רק שהם לא יחוו אותו..

 אני רוצה להציג את הדברים מנקודת מבט קצת אחרת.. 

אני חושבת שהילדים שלנו נחשפים לעצב ולכאב שלנו הרבה לפני שאנחנו אפילו מבינים את זה.

 שהתינוקת שלי היתה עוד עוברית ברחם היא חוותה את כל מנעד הרגשות שלי, בצורה הכי עוצמתית שיכולה להיות – ממש את ההיבטים הפיזיולוגים שלהם. 

כשהייתי עצובה היא חוותה יחד איתי את דפיקות הלב, את זרימת הדם המוגברת, היא שמעה את קולי ואת הבכי, את הרעידות בגוף את ההורמונים.. הכל היא חוותה בעצמה ויחד עם זה היא חוותה גם את ההתאוששות וההתגברות שלי, את הגוף נרגע ומתחיל להתאזן את הבכי פוסק והנשימות שחוזרות לעצמן...

וכשהיא נולדה, היא חוותה איתי את העצב, הבייבי-בלוז, תוך שהיא מסתכלת על פניי ובוחנת וקולטת את מבטי, רואה את הדמעות ושומעת את אותו קול עצוב.. וגם אז היא ראתה איך אני מתגברת והיא הגוף נרגע והעצב משתחרר ומגיעים רגעים אחרים – של צחוק, של אושר... 

והמוות? מתי היא נחשפה אליו? 

גם כן הרבה יותר מוקדם ממה שנהוג לחשוב.. 

כשהיא התחילה לזחול על הדשא בפארק, היא ראתה את הנמלה ההיא שמישהו דרך עליה, ואני אמרתי לה "אוי, מסכנה הנמלה היא מתה" 

וכשהיא היתה בת שנה וחצי, וחבר שלה דרך על נמלה, היא באה אלי בוכה, נסערת עצובה ובקול עצוב אומרת "הנמלה, מתה, איי" 

ילדים קטנים חשופים למונח מוות כבר מגיל צעיר – מוות זה כשיצור חי מסיים את חייו, הוא לא ילך יותר, הוא לא יאכל יותר ולא יזוז ולא ינשום.. 

לא יחזור לבית שלו, לאמא, לאבא...

ולצערנו אנחנו חיים במדינה כזו שמוות נמצא בה, הוא מופיע ככה, בלי התראה מוקדמת ואל תחשבו שתוכלו למנוע מהם לשמוע ולהחשף לזה, ילדים צעירים בגיל הרך סופגים הכל.. (המיינד הסופג, זוכרים?) 

כשאנחנו בתור לקופה בסופר ושני אנשים מדברים על הפיגוע שהיה

כשאנחנו ברכבת, באוטובוס, בתור לבית המרקחת – משדר החדשות משדר את האסונות האלה, לעיתים אפילו מלווה בתמונות ותיעוד. 

אנחנו יודעים לסנן את הדברים האלה, הילדים שלנו – ממש לא. 

ויש את ימי הזכרון – ושומעים צפירות 

אז כשהילדים שלי היו קטנים (מתחת לגיל שנתיים) אני רק עשיתי הטרמה, הכנה מראש, שעוד מעט נשמע רעש חזק, כמו ששומעים צפירה של אמבולנס, כבאית או ניידת משטרה, וכשהצפירה תשמע אנחנו המבוגרים נעמוד ונזכר באנשים שאנחנו מתגעגעים אליהם.. 

לקראת גיל שלוש אני סיפרתי לילדים שלי, שיש אנשים שמתו, כמו נונו (סבא) שלי שמת לפני כמה שנים כשהוא היה ממש ממש מבוגר, ואני מראה להם את התמונה שתלויה בחדר שלהם שהוא מחזיק את אלמוג כשהיה תינוק.

ואז מוסיפה שהצפירה הזו עוזרת לנו להיזכר בהם ולחשוב על המשפחות והבתים שלהם, כמו שכשהנמלה מתה חשבנו על הבית שלה, על אבא ואמא שלה... 

וזו הדרך שלי ללמד את הילדים שלי ולהעניק להם את הכלים להתמודד עם המציאות, גם כשמדובר בדברים שהם לא פשוטים, ואני גיליתי שדווקא אצל ילדים הדברים איכשהו פשוטים יותר. 

חשוב לי גם לציין - אני חושבת שגננות לא צריכות להיות אחראיות על השיח הזה, אני חושבת שבגן, עד גיל 6 התפקיד של הגננות היא לעשות את ההטרמה לגבי הצפירה, ההחלטה אם לחשוף את הילדים לתוכן מסוים ואיך לחשוף אותו היא אך ורק של ההורים.